כשזה לא עובד…

בפעם הזאת הכל התחיל אחרת, בפעם הזאת מי שיצר איתי קשר היה דווקא הנפטר עצמו… הכרתי את אלמנתו כילדה וכאבתי לשמוע את הטרגדיה שקרתה לה. כמה שבועות לאחר המוות, בעלה (אותו לא הכרתי במציאות) יצר איתי קשר בשינה וביקש שאצור קשר בינו לבינה. לאחר שהוא הופיע בפעם השלישית, הבנתי שאין לי ברירה וזו מחויבתי כמתקשרת לחבר ביניהם. אזרתי אומץ וצלצלתי אליה. היא לא הבינה מאיפה נפלתי עליה ומיד התנגדה לכזו שיחה. לאחר כמה ימים חברה שלה צלצלה, שאלה שאלות וקבענו פגישה שלושתינו. שתיהן הגיעו מאוד סקפטיות אם בכלל ניתן לדבר עם אדם שאינו בין החיים.
התיקשור היה מצוין, הנפטר סיפר על מחשבותיו, על הצער שלו, על הכבוד שהוא רוכש לה וכו'. היא מצידה נשארה סקפטית, ביקשה שיגיד לה את קוד האעזקה בבית, את משקלי הלידה של הילדים, שינקוט בתאריכים קריטיים בחייהם…
לאחר המוות מידע זה לא קיים עבורנו יותר, אנחנו נשארים עם תמונות חשובות מהחיים אותם חיינו ואת אלה הוא ידע להעביר בצורה נפלאה.
תקופה ארוכה הסתובבתי עם תחושה של החמצה, היום אני יודעת להגיד שזה היה מפגש נהדר. שלא תמיד המזור הוא לזה שנשאר פה, לפעמים מי שצריך את העזרה הוא דוקא זה שעזב. היה חשוב לו להיפרד כמו שצריך, כדי שיוכל להמשיך במסע שלו בעולם שמעבר.
יהיי זיכרו ברוך.