זוגיות

ההיכרות שלהם היתה מהינקות, כשכנים מאותו הכפר הם בילו את רוב זמנם יחד- טיפסו על עצים, שחו באגם, רצו בשדות והתאהבו. לא ניתן היה להפריד ביניהם וכשבגרו מספיק, היה ברור לכולם שבקרוב הם ינשאו. באותו בוקר היא עבדה בשדות של אביה, היתה לה תחושה לא טובה בגוף והיא חשבה שהיא מתחילה לחלות. כשהיא ראתה את אבא שלו עומד בשדה וקורא לה, היא כבר ידעה. במקום לגשת אליו, היא ברחה ורצה במשך שעות תוך כדי בכי. רק כשהחשיך היא חזרה לביתה, שם עדיין חיכה לה אבא שלו. הוא סיפר לה שהוא צנח למותו בשעות הבוקר מהצוק. היא צרחה, לא רצתה להאמין והתעקשה שהוא היה הכי זהיר מכולם. בלילה היא יצאה לשדות, התיישבה מתחת לעץ שלהם ואמרה בקול "הכאב שאני חווה עכשיו, לא יחזיר לי אותו. על כן אבקש לעולמי עד לא לחוות אהבה שוב. עדיף לי להיות לבד ולא לכאוב ככה שוב." זה היה הנדר של הנשמה שלה, זה מה שהשפיע על הגוראל, זה מה שחסם אותה מלהתאהב, זה מה שגרם לה להגיע אליי בעשור החמישי של חייה. למרות הקושי, היא הצליחה לשנות את הנדר ובכך בעצם לשנות את הזכרון הנשמתי. עכשיו סוףסוף הלב שלה משוחרר ויכול לאהוב.