ריקודים סלוניים כטאבו

היא היתה כלכך מתוסכלת מהמצב שלה, מזה שהיא תקועה כבר שבועות במיטה, מזה שלקרוא כבר קשה לה, מזה שהיא נפרדה כבר עשרות פעמים מכולם ובכל זאת היא עדיין כאן…
חשבנו יחד על דברים שהיא יכולה לעשות כדי להעביר את הזמן – לסרוג, לצפות בסדרות בטלויזיה, להזמין חברות. לכלום לא היה לה חשק. אז חזרנו לעבר שלה, היא נזכרה איך בילדותה בתלאביב של שנות הארבעים המוקדמות, היו רוקדים ריקודי עמים.
"אני לא ממש אהבתי לרקוד, אבל לא אשכח את האיסור המוחלט על ריקודים סלוניים." היא סיפרה לי.
"איסור על ריקודים סלוניים? חשבתי שזו היתה הנורמה בשנות ה40."
"ממש לא" היא ענתה בכעס "עד היום אני זוכרת את בת כיתתי, מינה פאר, שגרבה גרבי משי עם הפס מאחורה ויצאה לרקוד ריקודים סלוניים. כמה שההורים שלה התביישו במעשיה. היתה לה גם תסרוקת בריקדה, את יודעת מה זו בריקדה?"
"איו לי מושג, אבל נראה לי שמצאנו לך עיסוק לשעות השיעמום כאן – ללמוד ריקודים סלוניים."
"דניאלה אם את רוצה להמשיך להיות חברה שלי, תשכחי מזה ומהר."
רגעי נוסטלגיה מהעבר תמיד מיטבים עם החולים הסופניים. כמה דקות של שיכחת הכאן והעכשיו וצלילה לישן והמוכר. ולמי שמתעניין, תסרוקת ברקידה הינה תסרוקת גבוהה מאוד בחלק הקדמי