"אני אוהב אותה ורוצה ילד ממנה, אך היא מצידה לא רוצה" ככה הוא סיפר לי בהתחלת הטיפול. למרות שהוא הבין שהיא לא תתקדם איתו לשלב הבא, הוא לא היה מסוגל לעזוב אותה והרגיש שהוא קשור אליה לעד.
בתיקשור עלה סיפור כואב ומשמעותי: שניהם חוו יחד כאחים את השואה. הוא היה גדול ממנה רק בשנה, אבל לקח את התפקיד של המבוגר האחראי (והוא רק בן חמש). הוא דאג לה למזון ושתיה, גם אם היה צריך לוותר על מזון עבורו. הוא חיבק אותה בלילות, סיפר לה סיפורים מרגיעים וניסה להרחיק ממנה את המציאות הקשה. באותו מעמד הוא מתחייב בפניה "אין לך מה לדאוג, אני אהיה פה לצידך תמיד, לעולם לא אעזוב אותך." כך נשמע הנדר שהוא נדר כילד בגלגול אחר. הנשמה זכרה וכשנפגשו בחיים האלה מיד הרגיש מחויובות כלפיה. בקושי גדול הוא שיחרר את הנדר, שיחרר אותה לחופשי ואפילו נזכר שהיא תמיד אמרה לו "אני מרגישה שאנחנו יותר כמו אחים, מאשר כמו בני זוג".
השחרור עזר לשניהם – להכיר בכך שהם לא נועדו להיות בני זוג בחיים אלה ולאפשר לכל אחד להגיע ליעוד האמיתי שלו ללא החוזה הישן שכובל אותם יחדיו.
סיפורים מההוספיס
מה קורה בהוספיס?
שוחחתי עם מאות חולים, שיתפתי איתם את הידע שיש לי על הסוף, או כמו שאני קוראת לו- המעבר. רובם מתנגדים בתחילה, צוחקים עליי, מביאים אינספור
