בוקר בהיר אחד זה קרה, פתאום היתה לי קריאה פנימית לעבוד עם חולים סופניים.
אני זוכרת את אותה שיחת מסדרון עם קולגה, אשר נתנה לי דחיפה חזקה ואמרה לי – "קדימה יש לך כלכך הרבה לתת ומה יש לך להפסיד".
אז, חשבתי לתומי, שאם בא לי להתנדב בהוספיס, זה יהיה טיק טק. לא ידעתי שצריך לעבור הרבה משוכות. התחלתי בפגישה עם נציגת ההוספיס. עד היום אני זוכרת איך הלסת שלה נשמטה כשאמרתי "יש לי קריאה להתנדב בהוספיס. לי ההוספיס נראה בדיוק כמו חדר לידה, פשוט הדלת לכיוון הנגדי." אחריה עברתי אצל מחלקת כח אדם, רופא תעסוקתי וקבלת חיסונים. לאחר כמה שבועות הותר לי להתחיל להתנדב.
המשמרת הראשונה זכורה לי היטב, הייתי נבוכה, לא ידעתי איך ניגשים לדבר עם אנשים זרים, חוש הריח שלי עבד נונסטופ, אבל התחושה הכי חזקה היתה – שהגעתי למקום הנכון.
היום כעבור ארבע שנים של התנדבות בהוספיס תל השומר, אני יודעת להגיד שזה המקום הכי מואר, נעים, מכבד ורגיש שיש. השכינה שוכנת שם וזה מורגש בכל מקום.
סיפורים מההוספיס
מה קורה בהוספיס?
שוחחתי עם מאות חולים, שיתפתי איתם את הידע שיש לי על הסוף, או כמו שאני קוראת לו- המעבר. רובם מתנגדים בתחילה, צוחקים עליי, מביאים אינספור
