מה קורה בהוספיס?

שוחחתי עם מאות חולים, שיתפתי איתם את הידע שיש לי על הסוף, או כמו שאני קוראת לו- המעבר. רובם מתנגדים בתחילה, צוחקים עליי, מביאים אינספור טיעוני נגד, אבל לבסוף מוכנים להכיר בכך שאולי יש עוד אופציה. ראיתי איך המחשבה על כך שהחיים שלהם לא נגמרים, נוטעת בהם תקוה, התרגשות ושמחה.
התוכנית שלי להגיע לכמה שיותר אנשים בסוף החיים, לשנות את המחשבה המקובעת שהמוות הוא סוף ולגרום להם לצפות לרגע היקר הזה.
אז למה כל החולים הסופניים מייחלים? לעוד כמה שעות חיים? לשינוי הגוראל שלהם? לבריאות ואריכות ימים? לסעודה אחרונה נהדרת?
התשובה היא שלא, הם כולם מיחלים למות ואם אפשר אז עדיף יום קודם.
אבל מסתבר שגם כשיש השלמה ומוכנות, זה לא קורה בדיוק מתי שבא לנו. לי זה תמיד מזכיר סוף הריון, כשלא ישנים טוב, העובר כבד, הצרבות מטריפות ורוצים שזה כבר יצא החוצה. כמה מייאשת חוסר הוודאות וכמה שהיינו רוצים לקחת שליטה על המצב וללדת עכשיו!
"ממני הוא תמיד בורח, איך שהמוות רואה אותי הוא עושה אחורה פנה ונעלם" ככה אמרה לי אחת החולות בהוספיס. "אולי זו את שבורחת?" שאלתי. "לא, דניאלה, אין מצב, אולי בחדרים אחרים יש כאלה שבורחים ממנו, אבל אני מחכה לו בכליון עיניים. אין לי טיפה סבלנות לשבת ולחכות לו, נמאס לי, נשבר לי ודי הגיע הזמן."
ניסיתי לעודד אותה לשחרר אחיזה, להבין שזה לא תלוי בה ובחשק שלה. שזהו תהליך, לעיתים קצר וקולע ולעיתים ארוך ומייגע. שצריך להירגע לתוכו, לברך על כל יום שהמוח עובד והמילים עודם ברורות, להיפרד מהיקרים (גם אם זו פרידה שמונים ומשהו) ולהתרווח אחורה כי תיכף המסע הנפלא הביתה מתחיל.